בשמחה מהולה בעצב, משרדנו הצליח לסיים בפשרה, בשבוע האחרון, תביעה (ת”א 25856-02-19 בבימ”ש השלום בבת-ים בפני השופטת ליעד שגב) של נהג אופנוע, שרגלו נקטעה עד מתחת לברך, בהתנגשות עם טרקטור נוסע, כך שהתובע קיבל ויקבל פיצוי מעוגל של כ- 5,112,000 (4,417,000 מהביטוח לאומי והיתרה ממבטחת נהג הטרקטור ומהמועצה המקומית בחלוקה שווה).
במסגרת הפשרה, אמנם הצלחנו, בצעד חריג מאוד, לגרום למועצה המקומית לשלם פיצוי, בגין תאונת דרכים ואי הצבת תמרור, שעורר מחלוקת תעבורתית – מי היה צריך ליתן זכות קדימה, ואמנם הצלחנו להתגבר על העובדה, שהתובע נהג בניגוד לחוק ללא ביטוח חובה, אולם בתיק כזה, אין באמת מנצחים, אם התובע יצטרך לחיות עם הסבל הנוראי של קטיעת רגלו, במשך כל חייו, רק בשם הבירוקרטיה.
על שום מה ולמה? על שום שהמועצה, עם כל המשאבים הכספיים האדירים שהיא מקבלת מהציבור, לא הצליחה, במשך 8 שנים מאז הונח על שולחנה, לאשר הצבת תמרור שעלותו 19,656 ₪ בלבד, ואם בכך אין די, גם התאונה המזעזעת, לא הצליחה להעיר אותה משנתה ונדרש לה עוד 5.5 שנים, לאשר את התמרור, כשלמעשה, בפעם האחרונה שבדקנו, עדיין התמרור לא הוצב בצומת.
לא בכדי, פתחנו בכותרת “חלם זה כאן”. שהרי, בחשבון פשוט, כל מה שנדרש מהמועצה היה, לחתום על מסמך, לשלם סכום מגוחך של 19,656 ₪ ולשלוח עובד עירייה להציב את התמרור, ודי היה בכך, בכדי למנוע את התאונה העגומה, לאפשר לתובע לחיות את חייו עם שתי רגליים שלמות, לאפשר לנהג הטרקטור לחיות בלי תחושת האשמה ולחסוך לציבור משלמי המיסים, למעלה מ-5 מיליון ₪.
מזה מספר שנים, התובע נלחם בכדי לקבל את זכויותיו ואת הפיצוי המגיע לו מטעם הגורמים הרשלניים שהובילו לפגיעתו.
התובע בעניינו, כאמור הינו פליט זר אשר לא יודע לדבר/לכתוב/לקרוא עברית, דבר אשר הקשה עליו למסור את מלוא פרטי האירוע ונסיבותיו הן במוסד לביטוח לאומי והן בעת קבלת הטיפול הרפואי הראשוני ואת כל המידע הנ”ל מסרו (או יותר נכון, לא מסרו) המעסיקים מטעמו שראו במגבלותיו, הזדמנות לפעול לשם התחמקות מפיצוי, כך שלא הייתה בידי התובע
לא רק, שהנתבעים בהליך, הם אלו שיצרו את הקושי הראייתי בכך שמילאו את טפסי המוסד לביטוח לאומי בצורה חסרה, אלא שלימים במסגרת ההליך המשפטי, נשענו למעשה על הטענה, כי לא ניתן לקבל את תביעתו של התובע לאור אותם חוסרים ובכך ניסו לקעקע את גרסתו לאירוע.
אכן, מגבלות השפה והתרבות יצרו קושי נכבד בראיות הדרושות להוכחת המקרה ונסיבותיו וזאת, לאור העובדה שכל אחד מהגורמים הרשלניים שנתבעו, עשו ועמלו בכדי להנציח את פערי הכוחות בין הצדדים, באופן שיסייע בידיהם להתחמק מתשלום.
באמצעות עבודה מאומצת, מיומנות משפטית ואמונה גדולה במטרה, הצלחנו להביא לכך שבית המשפט (לראשונה, למיטב ידיעתנו) שקלל את כלל הנתונים הדרושים לצורך הוכחת התביעה, בהתבסס על הנתונים הספציפיים של התובע הנדון וקיבל את עמדתנו שהחוסר הראייתי נגרם בגין פערי שפה ותרבות שאינם יכולים להיזקף לרעתו.
נציין, כי הדרך לא הייתה קלה ובמספר הזדמנויות במהלך חיי התיק, הוצע לנו על-ידי בית המשפט “לרדת” מהתביעה ולוותר על הפיצוי, בשל סיכויים נמוכים לזכות בתיק.
לבסוף, לא רק שבית המשפט קבע, כי יש למחול על חוסרים ראייתים מסוימים ולבחון את המקרה מתוך שימת לב למי הוא התובע הספציפי, מהן החולשות שלו ובאיזו קלות יכול היה להיות מנוצל על ידי גורמים חזקים ממנו, אלא שבית המשפט אף התרשם, כי דווקא אותם “מידעים חסרים” אשר סופקו באופן עקבי על-ידי התובע, הם אלו שהצביעו על מהימנותו.
אכן, הצלחנו להשיג פיצוי חסר תקדים מטעם הנתבעות והמוסד לביטוח לאומי בסך של 1,200,000 ₪ עבור נתין זר בעל עבר תעסוקתי לא ידוע ובלתי ניתן להוכחה.
המסר הוא פשוט – כל אדם, ללא הבדלי דת גזע ומין, זכאי להיות מוגן על ידי החוק ולקבל את פיצוי שמגיע לו עבור נזק שנגרם לו בגין רשלנות ואנחנו כאן, כדי לוודא שזה יקרה.
לעיון בתיק – ראו ת”א 48541-08-18 אשר התנהל בבית משפט השלום בהרצליה בפני כבוד השופטת איילת הרנוף.
