לשיחת ייעוץ: 03-6888838
ת”א 52487-11-11 עמר נגד “הפול” חברה לביטוח בע”מ
הזכויות שלך,
המומחיות שלנו!

ת”א 52487-11-11 עמר נגד “הפול” חברה לביטוח בע”מ

צוות משרד עו"ד בירן

בית משפט השלום בהרצליה
ת”א 52487-11-11 עמר נ’ “הפול” חברה לביטוח בע”מ

בפני כב’ השופטת הבכירה – אירית מני-גור

תובע ליאור עמר – ת.ז. xxxxxxxxx ע”י ב”כ עוה”ד נתנאל בירן ואח’

נגד

נתבעת
1. “הפול” חברה לביטוח בע”מ
2. נוח יעקב
ע”י ב”כ עוה”ד י. רהט ואח’

פסק – דין

א. מבוא ונתונים כלליים

  1. התובע עמר ליאור (להלן: “התובע”) נולד ביום 21.5.83.
  2. לטענת התובע, ביום 21.9.10 הורכב על אופנוע ע”י מר נוח יעקב (להלן: “הנתבע 2”), ובעת פנייה שמאלה ברח’ קרן קיימת בפינת כצנלסון בבת-ים, כתוצאה מכתם שמן על הכביש, החליק האופנוע והתובע נפל ונחבל בכל חלקי גופו, ובעיקר ברגל ויד שמאל (להלן: “התאונה”).
  3. התובע היה כבן 27 במועד התאונה וכיום כבן 32.
  4. הנתבעת מכחישה את נסיבות התאונה, ולטענתה במועד התאונה רכב התובע על אופנוע שלו מבלי שהיה לו ביטוח, ולא הורכב על האופנוע של חברו כגרסת התביעה.
  5. הצדדים חלוקים אם כן הן בשאלת החבות והן בשאלת הנזק.ב. נסיבות התאונה ושאלת החבות
    1. גרסת התובע כפי שמצויה בכתב התביעה (סעיף 3) וכן בתצהירו (סעיף 3 לתצהיר), הינה כי במועד התאונה התובע הורכב על האופנוע של חברו הנתבע 2. חברו אסף אותו מביתו שברח’ קרן קיימת בבת-ים, מטרתם היתה לאכול יחד ארוחת צהרים במסעדת “צחי בשרים”. בעת שפנה הנתבע 2 שמאלה, החליק האופנוע כתוצאה מכתם שמן על הכביש.2. בסעיף 5 לכתב התביעה והן בסעיף 4 לתצהיר עדות ראשית, גרסת התובע לגבי האירועים שבסמוך לאחר התאונה הייתה: “ממקום התאונה התובע הובהל בדחיפות לביה”ח וולפסון”.3. התובע הסביר בעדותו (עמ’ 18 לפרו’ ש’ 6 ואילך), כי ממקום התאונה נתבע 2 עזר לו להרים את האופנוע שהיה מונח על רגלו, הניח את האופנוע בצד על מנת לא להפריע לתנועה, ומאחר וכל בגדיו התלכלכו, והוא היה קרוב מאוד לביתו, עזר לו הנתבע 2 להגיע לביתו מרחק הליכה של כדקה וחצי באופן רגיל. במקרה זה, התארכה הדרך כ-5 דקות לאור כאביו, משנכנס התובע לביתו המשיך הנתבע 2 לדרכו. לגרסת התובע, רק משניסה להוריד את בגדיו הבין את חומרת הפגיעה בברכו שהתנפחה מאוד, ואז קיבל החלטה להזמין מונית לבי”ח וולפסון.4. התובע הופנה בחקירה נגדית לאמור בתצהירו לגבי העובדה כי ממקום התאונה הובהל לביה”ח וולפסון ולא מביתו. התובע השיב כדלקמן: “אני מצטער שלא הזמנתי אמבולנס, לא הייתי סובל את ההליכה הזאת. כשאמרתי שהובהלתי בדחיפות התכוונתי שכל מה שהיה מרגע התאונה וזה דחיפות, לא עצרתי במקום אחר, אפילו לא שתיתי מים, הכל היה מהר מאוד ולזה התכוונתי בדחיפות. אם אני לא טועה, אבל כל הזמן מרגע התאונה ועד לבי”ח זה בערך בין 20 דקות לחצי שעה, גם תאונה גם להגיע הביתה וגם להחליף בגדים וגם ללכת לבי”ח, זה בעיניי דחיפות”. (עמ’ 18 ש’ 25-29).5. התובע תמך גרסתו בתצהירו של הנתבע נהג האופנוע שהגיע לאסוף את התובע מביתו. הנתבע צרף תצהיר עדות ראשית וחזר על גרסת התובע. משנחקר הנתבע לגבי האירועים בסמוך לאחר התאונה, העיד כדלקמן: “אחרי התאונה, הוא נשען עלי, הבית שלו זה במרחק של 4 דקות הליכה, בד”כ זה 2 דקות הליכה, ובגלל שזה היה קשה לי לסחוב אותו אז זה לקח לי 4 דקות. הרמתי אותו לאט לאט, היה לי קשה מאוד, הוא נשען עלי עם היד וקפץ על רגל אחת, הבית שלו היה קרוב ואני שמתי אותו בבית, הלכתי להחליף בגדים והמשכתי בענייניי כי לא הבנתי את חומרת הפגיעה”. (עמ’ 8 לפרו’ ש’ 23-27).
  6. לטענת הנתבעת, העובדה כי התובע והנתבע 2 מתארים נסיבות זהות באשר לאירועים לאחר התאונה איננה סבירה, בפרט כשמדובר בתאונה שארעה כ-5 שנים לפני העדות. שני העדים התובע והנתבע הדגישו את פרק הזמן שלקח לפנות את התובע לביתו, ועובדה זו לטענת הנתבעת מעלה תמיהה, ומעוררת ספק כי התובע והנתבע שהינם חברים כ-10 שנים תיאמו את גרסותיהם.
  7. כמו כן, מזכירה הנתבעת בסיכומיה כי הנתבע לא הוסף מלכתחילה ע”י התובע בכתב התביעה המקורי, אלא לאחר מכן ביקש התובע לתקן את כתב התביעה והוסיף את הנהג כנתבע.
  8. לאחר ששמעתי את עדויות התובע והנתבע, אינני סבורה שיש מקום לקבל את תהייתה של הנתבעת באשר לתיאום העדויות בדבר פרק הזמן שלקח לפנות את התובע לביתו. מדובר בתאונה פשוטה ולא סבוכה, על פניה נראתה לתובע ולנתבע כתאונה קלה, אף הנתבע העיד כי הוא עצמו לא נפגע בתאונה למעט “שפשופים קלים” (ראה עדותו בעמ’ 8 ש’ 20). לפיכך לא היה מקום “לתיאום”, כל אחד מבעלי הדין מסר את הגרסה שמן הסתם תהא זהה ככל שהגרסה היא אמת. לו היו אי דיוקים בגרסה לעניין פרק הזמן שלקח לפנות את התובע, היתה הנתבעת טוענת כי מדובר בגרסת שקר לאור אי הדיוקים. וממה נפשך? לשיטת הנתבעת, בכל מקרה ניתן לטעון לגרסת שקר גם אם יש תיאום בין העדויות וגם אם אין תיאום בין העדויות.
  9. אני מקבלת את גרסת התובע כי הוא סבר שמדובר בפגיעה קלה, ולפיכך ניסה לחזור לביתו ולהחליף את בגדיו, כפי שאף עשה הנתבע עצמו. עובדה זו גם מסבירה מדוע פנה הנתבע לעיסוקיו ולא נשאר עם התובע, או לא פינה אותו ישר לחדר המיון. הסביר התובע בעדותו, כי רק משניסה להחליף את בגדיו הבין כי ברכו נפוחה באופן חריג, וכדאי שיסור לחדר המיון. אינני רואה בעדות זו, עדות חריגה או תמוהה כפי שמנסה הנתבעת לטעון בסיכומיה. קורה לא אחת כי נפגע לא עומד על חומרת הפגיעה מיד ובסמוך לאחר התאונה, אלא נדרשות לכך מספר שעות או ימים עד אשר חומרת הפגיעה מתבהרת.
  10. עוד טענה הנתבעת, כי יש ליתן חשיבות מרובה למסמכים הרפואיים בסמוך לתאונה. אמנם כך, חשיבות זו צוינה לא אחת בפסיקה (ראה לדוגמא ע”א (חיפה) 2018/04 אליהו נ’ מוקלד). מטבע הדברים, המסמך הרפואי הראשון משקף את הגרסה הספונטנית והאמיתית מפיו של הנפגע, זמן רב לפני שהוא מיוצג ועומד על חשיבות הניסוחים. יחד עם זאת, יש לזכור תמיד כי השליטה של הנפגע בתוכן שנכתב במסמך הרפואי, היא שליטה מוגבלת. הרבה פעמים הנפגע מתושאל ע”י רופאיו, והדברים שנרשמים מפיו אינם מדויקים. כמו כן, בהרבה מקרים התובע עומד על אי הדיוקים זמן רב לאחר ששוחרר מביה”ח. לא ניתן לבוא בטרוניה לתובעים שלא עומדים על אי הדיוקים במסמכים הרפואיים, שעה שמדובר בפגיעה רפואית קשה וכואבת, וכל מחשבתם באותה עת נתונה אך ורק לטיפול הרפואי. לפיכך, יש להתייחס בכובד ראש למסמכים הרפואיים ולאמור בהם, ולבחון את אי הדיוקים ככל שמופיעים בזהירות רבה.
  11. בענייננו – טוענת הנתבעת, כי המסמכים הרפואיים בסמוך לפגיעה משקפים את הגרסה האמיתית לדידה, והיא הגרסה כי התובע רכב על אופנועו שלא היה מבוטח באותה עת, ולצורך התביעה שיתף פעולה עם הנתבע בהמצאת גרסה אחרת, על פיה חברו הרכיבו על האופנוע שלו. הנתבעת תומכת גרסתה זו, הן בעובדה כי אין מחלוקת שהיו בבעלות התובע בעת התאונה שני אופנועים. האחד היה כשיר לנסיעה, והשני היה מושבת ונרכש לצורך תיקונו ומכירתו. הנתבעת צרפה את מוצג נ/1, שהינה שאילתא ממרכז הסליקה של חב’ הביטוח. לגרסתה, מ-נ/1 עולה כי לאופנוע שהיה בבעלות התובע לא היה ביטוח בעת קרות התאונה.
  12. עוד נסמכת הנתבעת בגרסתה על נספח ג’ לתיק מוצגי התובע, שהינה תעודת חדר מיון בעת קבלתו של התובע לביה”ח וולפסון, בפרק נסיבות הפציעה נרשם בכתב יד כדלקמן: “מספר שהיה מעורב היום בתאונת דרכים כשרכב על אופנוע, נפל על צידו השמאלי, נחבל בכתף ואמה שמאל וברך שמאל התעקמה תחת האופנוע”. מכאן למדה הנתבעת, כי אכן התובע רכב על אופנועו ולא הורכב על אופנוע חברו כפי שהיה אמור למסור בחדר המיון.
  13. התובע נחקר על כך בחקירה נגדית, ונשאל – מדוע לא אמר לרופאיו כי הרכיבו אותו על האופנוע ולא הוא שרכב? והשיב: “רכבתי על אופנוע רוכבים, אז מה דוהרים? אני לא רכבתי, הוא הסיע אותי באופנוע” (עמ’ 11 לפרו’ ש’ 7).

בהסכמת הצדדים, נעשתה הפסקה בחקירת התובע לצורך חקירת עד תביעה אחר שמיהר לדרכו. לאחר ההפסקה, ומששב התובע להמשך עדותו נשאל שנית בעמ’ 19 לפרו’ מול ש’ 25 לגבי הדברים שמסר בחדר המיון, וכך הבהיר התובע: “…כשאמרתי רוכב אופנוע, אם תקרא את הפרוטוקול, יש לי בלשון של הדיבור, הרבה דברים אני לא אומר בעברית נכונה, ואני בטוח שאם תפתח את התיק הרפואי במהלך הדרך, כן אמרתי שהורכבתי או שהסיעו אותי, או כל דוגמא אחרת, שכן הסיעו אותי על אופנוע” (עמ’ 19 ש’ 28-31).

  1. ואכן מעיון מהמסמכים הרפואיים שצרף התובע, קיים חוסר עקביות בתיאור. במסמך מיום 28.9.10, כשבוע לאחר התאונה, נרשם בסיכום מפגש במחלקה האורתופדית במרפאה לפגיעות ספורט כדלקמן: “תאונת דרכים – אופנוע בתאריך 21.09.2010 (נוסע). הרכב נפל לשמאל ומעך את הברך השמאלית”. לטענת הנתבעת, ברי שבנסיבות העניין הרופא במחלקה האורתופדית לא העתיק את הנתון מדו”ח חדר המיון, אלא שהתובע דאג לציין בפניו שהוא היה נוסע כדי שהדבר יירשם, ובכך לתקן את הדיווח האותנטי הראשון שנעשה בחדר המיון.
  2. לא שוכנעתי בגרסת הנתבעת כי מדובר בגרסה שקרית וכי התובע תיקן את גרסתו במסמך שבוע לאחר מכן, כאמור מדובר במסמכים רפואיים אשר עליהם לא חותם הנפגע ואשר שליטת התובע בכל האמור בהם היא שליטה מוגבלת. מה גם שצודק ב”כ התובע, כי לו אכן היה רוצה התובע לתקן את גרסתו במסמכים הרפואיים, הכיצד בדו”ח חדר המיון מיום 26.1.11 (עת התקבל לניתוח בברכו), נרשמו הדברים הבאים: “ברקע תאונת אופנוע 21.9.2010 כרוכב אופנוע”.

מדוע במסמך זה לא דרש לכאורה התובע לתקן את העובדה שהיה נוסע ולא רוכב אופנוע? שכן אם התובע נוהג לתקן את רופאיו בניסוח אירוע התאונה, על מנת לתמוך בגרסתו השקרית, ממילא היה טורח לעשות זאת גם במסמך מאוחר יותר בינואר 2011 כארבעה חודשים לאחר התאונה.

  1. אי ההתאמה במסמכים הרפואיים כשבאחד נרשם “רוכב אופנוע” ובמסמך אחר נרשם “נוסע”, היא הנותנת כי אכן התובע לא שם ליבו לניסוח שמסר לרופאיו, ולא דק פורטא בחשיבות הפרט של היותו נוסע או רוכב. כפי שהבהיר התובע בעדותו, לא אחת קורה כי אנשים אינם מדייקים בלשונם, ולא מבחינים בין פועל פעיל לבין פועל סביל. בלשון הדיבור רווחת הטעות להשתמש בפועל פעיל (כדוגמת רוכב), גם כאשר במציאות מדובר בפועל “הופעל” שהינו פועל סביל (כדוגמת הורכב). ומכל מקום, אינני סבורה כי יש מקום לקבוע כי גרסת התובע היא גרסה שקרית אך ורק על סמך טעות לשונית זו.

יש לזכור, כי גרסת התובע נתמכת ע”י עדות הנהג הוא הנתבע, וכך העיד הנתבע והשיב לשאלת ב”כ הנתבעת לגבי הגרסה השקרית: “זה לא מה שאני טוען, זה מה שקרה. אין לי שום אינטרס לשקר, אין לי צד לעניין. אתה יכול לראות שחצי שנה לפני זה הייתי בשלילה על תאונה אחרת, ואפילו לא הגשתי תביעה. אתם פול חושבים שאני משקר, אני 7-8 שנים מבוטח אצלכם ובחיים לא הגשתי תביעה. אתה רוצה לראות ביטוח של עכשיו?”  (עמ’ 9 לפרו’ ש’ 10-13).

לטעמי, לאחר ששמעתי את עדויות התובע והנתבע אני סבורה כי התובע הוכיח במאזן ההסתברות הנדרשת בדין האזרחי, כי התאונה ארעה על פי גרסתו, היינו התאונה ארעה עת הורכב על אופנועו של חברו הוא הנתבע 2, כאשר הנתבע 2 נהג באופנוע. לאחר שקיבלתי את גרסת התובע לאירוע התאונה, וקבעתי כי קיימת חבות במקרה דנן, יש מקום לבחון את שאלת הנזק.

ג. הנכות הרפואית והתפקודית
1. התובע כאמור נסע באמצעות מונית לחדר מיון של בי”ח וולפסון, שם נבדק וקיבל טיפול רפואי ושוחרר עם המלצות לחבישה וכן הליכה בדריכה באמצעות קביים. התובע היה במעקב אורתופדי במרפאת חוץ של ביה”ח, וכן שהה בחופשת מחלה.

2. ביום 24.1.11, התקבל התובע לביה”ח איכילוב לצורך ביצוע ניתוח לשחרור הרצועה בברך שמאל. הניתוח נעשה בהרדמה כללית, ובסיום הניתוח רגלו של התובע קובעה למשך יומיים ולאחר מכן שוחרר התובע עם המלצות למשככי כאבים וכן לביקורת במרפאת ספורט לשם הוצאת תפרים. התובע התהלך באמצעות קביים ונזקק לטיפולי פיזיותרפיה.

3. התובע נבדק ע”י פרופ’ נרובאי מומחה רפואי מוסכם ע”י הצדדים. המומחה בדק את התובע ב-8.3.12, ומצא אי יציבות בינונית קדמית אחורית עם דלדול שרירים של הירך וחוסר יישור של 10 מעלות בברך שמאל. המומחה העריך את נכותו הרפואית של התובע בשיעור של 20% נכות צמיתה לפי סעיף 35 (1) ג’, המומחה ציין כי נכות זו כוללת את חוסר היישור של 10 מעלות בברך, את אי היציבות הבינונית בברך ואת הנזק הסחוסי.

4. המומחה לא זומן לחקירה ואף לא נשאל שאלות הבהרה, ויש לקבל אם כן את מסקנתו לגבי הנכות הרפואית במלואה. השאלה המונחת לפתחו של ביהמ”ש, היא שאלת נכותו התפקודית של התובע.

5. לטענת הנתבעת, מחקירת התובע ומחקירת רעייתו עולה כי אין כל עדות אמיתית לשינוי באורח חייו או למגבלה באורח חייו הנובעת מהתאונה. לטענת הנתבעת, מעדויות התביעה התברר כי התובע לא באמת מנסה למצוא עבודה אחרת על מנת להשביח את שכרו, נוח לו עם מקום העבודה הנוכחי אותו מקום בו עבד עובר לתאונה.

6. על פי עדות התובע, החל משנת 2008 בהיותו כבן 25 החל לעבוד בעיריית בת-ים כמלווה הסעות של ילד עם צרכים מיוחדים במשרה של 4-5 שעות ביום. התובע תיאר את יום עבודתו כדלקמן: “אני קם בבוקר בשעה 07:00 בערך, אני אוסף את הילד שאני מלווה אותו, הוא ילד אוטיסט ואני הרבה שנים מלווה אותו, אני מלווה רק את הילד הזה במונית. אני מחכה לו מתחת לבית, באה ההסעה ואני מלווה אותו להסעה ולוקח אותו עד ביה”ס, ומוריד אותו לבי”ס ומכניס אותו לכיתה ומשם אני חוזר באוטובוס לבית. ברוב המקרים יש לו מקום מפגש של עובדי עירייה שנמצא במשק, אני מגיע עד 10:00 בערך, יושבים אוכלים וצוחקים, אנחנו הרבה חברים מכל האגפים וזה מנהג שלנו הרבה זמן. ואח”כ אני אוסף אותו ב- 12:30, זה שעות משתנות. לפעמים יש טיול אני מגיע ב- 16:00, או ב- 13:30, זה לא בי”ס רגיל. שעות העבודה שלי בכללי הן בין 4 ל-5 שעות נטו, ועל זה אני מקבל שכר”.

7. התובע הבהיר בעדותו (ראה עמ’ 22 ש’ 6-10), כי עבודה זו אותה תיאר בעדותו מוגדרת בעירייה כעבודה זמנית ומתאימה יותר לאנשים שהם בפנסיה, לפיכך חשב להתקדם ולעבור לעבוד כעובד במחלקת תברואה, שם הקידום והשכר גבוהים יותר. עוד הבהיר התובע בעדותו, כי בעבודה הספציפית בה הוא עובד הוא איננו מקבל תוספת עבור וותק מאחר ומדובר בעבודה זמנית עד אשר הילד בו הוא מטפל יגדל. לא תמיד מקבל העובד ילד אחר לטיפולו, ולעתים העבודה מסתיימת עם בגרותו של הילד הנזקק.

8. עדותו זו של התובע הגיונית בעיניי, ואף סביר כי התובע לא היה מחזיק במשרה זו מגיל 25 ועד צאתו לפנסיה. השכר שהרוויח היה בממוצע כ-4,255 ₪ ובשערוך להיום 4,952 ₪. יש להניח כי התובע כבחור צעיר ובריא היה שואף להשביח את שכרו.

9. לגרסת התובע, הוא אכן ניסה להשביח את שכרו בשני אפיקים. שני אפיקים שנסתם עליהם הגולל לאחר פגיעתו בתאונה. התובע העיד כי ניסה להתקבל במחלקת התברואה בעירייה, לצורך כך צרף את נספח ט”ו. נספח ט”ו הינו אישור מעיריית בת-ים המחלקה לחינוך על יסודי. על המסמך מוטבעת חותמת וחתימה, לא ברור מי החותם ומה תפקידו במחלקה לחינוך על יסודי. מתוכן האישור, עולה כי לפני שהתובע נפגע בתאונה הוא “עלה לוועדה” בעירייה על מנת לקדמו לעבודה באגף התברואה, לאור גילו וכושרו הוא נמצא מתאים, ואולם לאחר שעבר התובע את תאונת הדרכים ולפי המלצת הרופא התעסוקתי, לא היתה אפשרות להעסיקו בעבודה זו.

10. על אף שהאישור נתקבל כמוצג בתיק, משקלו הראייתי נמוך. לא ברור כאמור לעיל מי החותם על המסמך. המסמך יצא לבקשת התובע מהמחלקה בה הוא עובד, ולא ממחלקת התברואה ממנה היה צריך לקבל את האישור כי התובע התקבל למחלקה עובר לתאונה, ומפאת התאונה המשרה בוטלה. התובע היה מיוצג ע”י עו”ד בעת קבלת האישור (האישור נכתב ביום 27.5.13 לאחר הגשת התביעה), היה מקום להדריכו לקבל את האישור מהמחלקה הנכונה אשר היא היתה אמורה לקלוט את התובע לעבודה אלמלא התאונה. כמו כן, לא ברור מתוכן המסמך האם התובע עבר את כל שלבי המיונים והיה צריך להתחיל בעבודתו החדשה, או שמא היה עדיין בשלב המיונים וקבלתו לעבודה לא הייתה סופית.

11. אפיק נוסף בו ניסה התובע להתקדם בעבודתו, הוא בחברת “מאיר המהיר בע”מ”, חברה בבעלות חברו עד תביעה 3 מר יוסי לוי. עד זה הצהיר כי בין המועדים 12.9.10 ל-14.9.10 עבר התובע “תקופת ניסיון” לצורך בדיקת שילובו לעבודה, הוא התקבל לעבודה כמחסנאי בתאריך 19.9.10 והיה עתיד להתחיל לעבוד החל מ-1.10.10, סוכם ששכרו יעמוד ע”ס של 7,400 ₪. על פי סעיף 4 לתצהיר העד, ביום 1.10.10 הודיע התובע כי הוא עבר תאונת דרכים קשה ואין באפשרותו להתחיל לעבוד, ולפיכך נאלץ העד לקחת מחסנאי אחר שתפס את מקומו.

12. לתמיכה בגרסתו, צרף התובע את נספח ט”ז אישור מחב’ “מאיר המהיר בע”מ”, תוכן האישור תומך בכל הפרטים המצויים בתצהירו של מר יוסי לוי. בעדותו של מר לוי, התברר לראשונה כי האישור נספח ט”ז איננו חתום על ידו אלא ע”י עובד אחר בחברה בשם זהה (ראה עדות העד בעמ’ 15 ש’ 28). לטענת הנתבעת, יש בעובדה כדי לפגום במשקל הראיה, שהרי לא עורך המסמך הגיע לעדות אלא אדם אחר. יחד עם זאת, יש לזכור כי העד מר לוי יוסי הינו הבעלים ומנהל בפועל של החברה, הוא זה שקיבל את התובע לעבודה, והוא מעיד מכלי ראשון. לא נעלם מעיניי כי מר לוי הינו חברו של התובע מזה שנים, אף לא נעלמה מעיניי סמיכות הזמנים בה מדובר בין מועד העבודה הניסיונית ב-12-14.9.10 לבין מועד התאונה 21.9.10. כמו כן, לא מצאתי הסבר בתצהיר העד מר יוסי לוי מדוע רק ב-19.9.10 הודע לתובע כי הוא התקבל לעבודה, ובנוסף אם אכן נדרש מר לוי לעובד בדחיפות (ראה האמור בסעיף 4 סיפא לתצהיר העד לוי), מדוע היה צורך להמתין למועד תחילת העבודה עד ליום 1.10.10?

13. טוענת הנתבעת בצדק, כי אם אכן התעתד התובע להתחיל לעבוד בעבודה אחרת ביום 1.10.10, הכיצד לא הודיע במועד התאונה במקום עבודתו כי הוא מתפטר או אמור להתחיל לעבוד בעבודה אחרת? לתובע לא היה כל הסבר המניח את הדעת בסוגיה זו (ראה עדות התובע בעמ’ 11 מול ש’ 20-23). אינני מקבלת את גרסת התובע, כי היה אמור להתחיל ב-1.10.10 במקום אחר וזאת מבלי להודיע דבר במקום עבודתו הקודם, קל וחומר כשבאותה עת על פי גרסתו ועל פי אישור נספח ט”ו היה אמור להתקדם למחלקת תברואה בתפקיד אחר ומאתגר יותר.

14. עוד עלה בחקירה הנגדית עובדה שלא עלתה בתצהיר התובע, והיא כי במקביל לעבודתו במחלקה לחינוך כמלווה ילד עם צרכים מיוחדים, יש לו קיוסק בבעלותו יחד עם שותף. על פי עדותו בחקירה הנגדית, הוא ניסה לעבוד בקיוסק המשמש כעסק של “פיצוציה” לצורך השלמת הכנסה, אולם עקב פציעתו בתאונה והגבלתו הפיזית נאלץ להביא עובד שיעבוד במקומו, עובדה זו גרמה לסכסוך בינו לבין שותפו, עד שהוסכם כי אחוזי הרווח שלו מהעסק יורדו מ-50% ל- 25%. ראה עדותו של התובע לעניין שותפותו בעסק “הפיצוצייה” בעמ’ 13 לפרו’ מול ש’ 28-32 ובעמ’ 14 מול ש’ 1-10.

15. ב”כ התובע בסיכומיו (סעיף 14 בעמ’ 5), טוען כי אין לראות בכספים שהתובע הרוויח מהעסק כהכנסה מיגיעה אישית אלא כהכנסה פאסיבית, שיכול היה התובע להרוויח גם לו היה עובד בעבודה אחרת במשרה מלאה. ב”כ הנתבעת התנגד לכל הרחבת חזית, ואכן התובע לא פרט ולא ציין בכתב התביעה, בתחשיב הנזק או בתצהיר מאומה לעניין הפסדיו בעסק “הפיצוצייה”, וממילא ביקש שלא להתחשב בהכנסה זו. ב”כ הנתבעת ציין בסעיף 2 בעמ’ 8 לסיכומיו, כי הנתבעת תתעלם מטענות התובע לעניין הפסדיו ב”פיצוצייה”, נושא זה לא בא אלא לעניין מהימנות התובע ואמור לשקף את אפשרויות התובע להשתכר.

16. רעייתו של התובע הגב’ ספיר עמר, הצהירה בסעיף 4 לתצהיר עדות ראשית כי התאונה קטעה את כל תוכניותיו של בעלה להתקדם בעבודה במחלקת תברואה. העדה הגב’ עמר לא הצהירה דבר באשר לאפיק העבודה הנוסף בה ניסה התובע להתחיל לעבוד ב”מאיר המהיר בע”מ”. משנשאלה על סדר יומו, השיבה בחקירה נגדית בעמ’ 24 מול שורה 13 כדלקמן: “הוא קם בבוקר והולך לעבודה, הוא עובד בעיריית בת-ים, הוא אוסף את הילד אסף, ותוך כדי הוא יושב שם עם חברים בעירייה, אחרי זה הוא מוציא את אסף מביה”ס וחוזר הביתה בסביבות השעה 18:00, 19:00. לפעמים 20:00. אני לא יודעת כל הזמן איפה הוא נמצא. לשאלת בימ”ש, אני עובדת אצל צחי בשרים”.

התובע עצמו העיד בחקירתו הנגדית (עמ’ 13 ש’ 20-30), כי סיום יום העבודה עם הילד  הוא באופן רגיל בשעה 12:30, לפעמים כשיש טיול מסתיים יום העבודה בשעה 16:00. סה”כ שעות עבודתו נעות בין 4 ל-5 שעות נטו. לא ברור אם כן מדוע שב התובע לביתו רק בשעה 19:00 או 20:00 בערב. על כך העיד התובע: “לפעמים אני מגיע לבית לפעמים לא, אני מסתובב ומחפש את עצמי” (עמ’ 13 ש’ 29).

  1. ב”כ התובע טוען כי מדובר בתובע ללא הכשרה מקצועית שסיים 9 שנות לימוד, ואיננו כשיר פיזית לאור נכותו, ולפיכך אפשרויות תעסוקתו מוגבלות. אינני סבורה כך, אני סבורה כי נכותו התפקודית איננה יותר מנכותו הפיזית, היינו 20%. גם אם התובע מוגבל בעבודות פיזיות כהרמת משאות כבדים או הליכה מרובה או עמידה מרובה, הרי התובע לא עשה דבר וחצי דבר על מנת לשקם את עתידו המקצועי. הוא לא פנה למל”ל לצורך שיקום תעסוקתי, ולא ניסה לעבור הכשרה מקצועית אחרת שלא דרוש לה מאמץ פיזי. גם במקום עבודתו הנוכחי בעיריית בת-ים, לא הוכח כי התובע ביקש למצוא לו מקום עבודה אחר במקום מחלקת תברואה, תפקיד שאיננו דורש מאמץ פיזי. דומה כי התובע אכן מעביר את זמנו הפנוי לאחר שעות עבודתו בעסק שבבעלותו, ומתפרנס הן משכרו בעירייה והן מרווחיו ב”פיצוצייה”, עובדה שלא מותירה לו זמן פנוי רב לתור אחר עבודה נוספת.
  2. אני קובעת אפוא כי נכותו התפקודית זהה לנכותו הרפואית.
  • ד. נזקי התובע-:

הפסדי שכר לעבר ועתיד –

  1. לגרסת התובע, הוא שהה באי כושר מלא ממועד התאונה ועד חזרתו בספט’ 2011, וזאת על פי הצהרתו בסעיף 17 לתצהיר עדות ראשית. עוד העיד התובע (עמ’ 21 ש’ 7), כי ממועד התאונה לא עבד כשנה והשתכר רק כ-90 יום ששולמו לו בגין ימי מחלה שצבר. התובע מסתמך על אישור רופא תעסוקתי הממוען לעירייה, על פיה איננו כשיר לעבודה עד ל-15.8.11. לא ברור מדוע התובע לא צרף תלושי שכר על מנת שביהמ”ש יוכל לבדוק כי אכן התובע לא קיבל את שכרו במשך שנה זו, וכן לבחון כי אכן נוכו ימי מחלה, 90 יום כטענת התובע. התובע אף לא המציא כל ראיה ממחלקת השכר של עיריית בת-ים, האם יכול היה לפדות את ימי המחלה?, באילו תנאים?, ומה שוויו של יום מחלה?. התובע גם לא סיפק כל נימוק מדוע נמנע מהבאת ראיות אלה. התובע עבד במקום מסודר והמציא חלק מתלושי השכר, לא הובא כל נימוק מדוע לא צורפו כל תלושי השכר ממועד התאונה ועד מועד עדות התובע.
  2. ב”כ התובע מבקש כי ביהמ”ש יפסוק עבור התקופה ממועד התאונה ועד היום את הפסד שכרו של התובע במלואו לתקופת אי הכושר, ואת ההפרש שהיה יכול התובע להשתכר אלמלא התאונה למשך כל התקופה עד היום.
  3. אינני יכולה לקבל את טענת התובע. הפסד השכר של התובע לתקופת אי הכושר לא הוכחה כנדרש. צורפו טפסי 106 לשנת המס 2010, היא שנת התאונה, על פיה עבד התובע 12 חודשים והשתכר סה”כ הכנסה חייבת במס סך של 46,082 ₪. בשנת 2011- נעדר התובע על פי טופס 106 כחמישה חודשים, והשתכר הכנסה כוללת חייבת במס בסך 27,881 ₪, היינו פער של 20,000 ₪. בשנת 2012 ואילך – עבד התובע במשך כל החודשים, שכרו הכולל בשנת 2012 חזר לסכום של 47,864 ₪. בשנת 2013- אף עלה שכרו ל-51,888 ₪. ובשנת 2014 – המשיך לעלות לסך של 52,896 ₪. אם כן, הנזק היחיד המוכח הוא בתקופה שלאחר הניתוח שעבר התובע בינואר 2011. מאחר ולא הובאה כל ראיה כאמור לעיל לעניין ניצול ימי המחלה ו/או פדיון ימי המחלה, יש לחשב את ההפסד על פי טופס 106 כ-20,000 ₪ לשנת 2011. סכום זה בתוספת הפרשי הצמדה מאז ועד היום וריבית מאמצע התקופה ועד היום שווה ערך לסך של – 21,223 ₪.
  4. מעבר לתקופת אי הכושר החל מספטבר 2011 ועד היום, תקופה של כ-4 שנים, עובד התובע באותו שכר ובאותו מקום עבודה. על פי טפסי 106 לא חלה ירידה, נהפוך הוא, חלה עלייה קלה בשכרו של התובע. ב”כ התובע טוען כי מאחר ונפגע פוטנציאל ההשתכרות של התובע והוא התעתד לעבוד בעבודה מכניסה יותר, יש לחשב את הפסדו על פי ההפרש במכפלה של מספר החודשים שחלפו.
  5. לא מצאתי את הראיות שהמציא התובע בדבר אפשרויות התעסוקה אותם בחן, כראיות מהימנות, וכראיות משכנעות כפי שהסברתי כאמור לעיל. יחד עם זאת, אני כן מקבלת את טענת התובע, כי כבחור צעיר ובתחילת דרכו המקצועית סביר להניח שאלמלא פציעתו היה מתקדם בעבודה אחרת, מכניסה יותר ומתאימה יותר לגילו ולכישוריו. לפיכך, אין מנוס אלא מלקבוע אומדן של הפסד השתכרותו לעבר בסכום גלובלי לרבות ריבית מאמצע התקופה על הפסד זה, ולרבות הפסד הפנסיה בגין הפרשי השכר בסכום כולל של 80,000 ₪. סה”כ הפסדי עבר101,223 ₪.
  6. באשר לעתידטוען ב”כ התובע כי יש לחשב את פוטנציאל השתכרותו של התובע בסכום של 11,662 ₪, ולפיכך יש לחשב את הפסד שכרו לעתיד במכפלת המקדם בהפרש השכר בין מה שמשתכר היום התובע לבין פוטנציאל השתכרותו, ובסה”כ סך של כ- 2 מיליון ₪ . לטענת הנתבעת, התובע לא עושה דבר וחצי דבר לשיקומו וקידומו המקצועי, הוא חזר לעיסוקו הקודם וכפי הנראה שלם עם תפקידו הקודם. לטענת הנתבעת, יש לפסוק סכום גלובלי בשיעור של 70,000 ₪ המשקף שליש מהחישוב האריתמטי.
  7. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, ולאחר שקיבלתי באופן חלקי את טענות התובע לעניין פוטנציאל השתכרותו, אני סבורה כי יש לפסוק סכום הפסד גלובלי כולל פנסיה בשיעור של 300,000 ₪.
  8. הוצאות רפואיות לעבר ועתידלטענת התובע, הוא השכיל לשמור רק חלק קטן מהקבלות, אולם בשל מהות הפציעה וחומרתה ברי כי נגרמו לו הוצאות רפואיות מעבר לסל הבריאות, כגון תרופות למשככי כאבים, טיפולי פיזיותרפיה וכד’. ב”כ התובע מבקש לפסוק לתובע סך גלובלי של 50,000 ₪ לעבר ועתיד. לטענת הנתבעת, לא צורף כל אישור על נזק מיוחד זה, ולפיכך יש לפסוק סכום גלובלי נמוך של כ-3,000 ₪.
  9. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, אכן עולה כי התובע לא צרף קבלות על הוצאות רפואיות, למעט מספר קבלות בודדות: סך של 60 ₪ מ”יד שרה”, שתי קבלות ע”ס של 27 ₪ מרפאה אורתופדית, וקבלה ע”ס של 20 ₪ לביקור ראשון אצל רופא עצמאי. התובע היה מיוצג בעת הגשת התביעה, ויש לתמוה מדוע לא צורפו כל האישורים הרפואיים של טיפולי הפיזיותרפיה של עזרים אורתופדיים וכד’. בנסיבות אלה בהם אין בפניי ראיות על הוצאות רפואיות, יש מקום לבצע אומדנה ואני פוסקת בראש נזק זה סכום הוצאות לעבר ועתיד בסך כולל של 10,000 ₪.
  10. הוצאות נסיעות לעבר ועתידלטענת ב”כ התובע, כתוצאה ישירה מהגבלתו בברך נאלץ התובע לעשות שימוש מוגבר בתחבורה, גם למקומות אליהם נהג עובר לתאונה ללכת ברגל. התובע לא צרף אישורים על הוצאות כספיות בגין נסיעות, על פי האמור בסעיף 20 לתצהיר הוא נאלץ לרכוש אופנוע איתו הוא נוסע ממקום למקום. טרם התאונה, התנייד התובע באותה הדרך. לטענת הנתבעת, יש לפסוק סכום גלובלי של לא יותר מ-10,000 ₪.
  11. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, שוכנעתי כי התובע יזדקק לפחות בעתיד בעת התבגרותו לנסיעות מוגברות מקום שהיה מסתפק בהליכה ברגל. מאחר ולא הובאה בפניי כל ראיה על נסיעה מוגברת במוניות או לחלופין הוצאות דלק מוגברות מאז התאונה, אין מנוס אלא מלבצע אומדן גם בראש נזק זה. אני אומדת את הוצאות תוספת הנסיעות לעבר ועתיד בסכום כולל של 10,000 ₪.
  12. עזרת צד ג’לטענת התובע, בשנה ראשונה סמוך לתאונה התובע נזקק לעזרה מסיבית ואינטנסיבית של בני משפחתו בפעולות יום יומיות ובסיסיות כגון רחצה, לבישה, בישול, קניות וכד’. הוא נאלץ לעבור ולהתגורר למשך מספר חודשים בבית הורי חברתו דאז ואשתו כיום. כמו כן, טוען התובע כי על אף התקופה שחלפה, עדיין נותר התובע תלוי בבני משפחתו בכל פעולה פיזית המצריכה שימוש בברך או בגב. התובע מבקש לפצות אותו בראש נזק זה בסכום גלובלי בסך של 120,000 ₪ לעבר ולעתיד.
  13. לטענת הנתבעת, מצבו של התובע לא היה סיעודי ואף לא קרוב לכך, ועזרת בני המשפחה לא חרגה מן המקובל. עוד לטענת הנתבעת, נכותו של התובע אינה מונעת ממנו מלהמשיך בעבודתו כרגיל, כמו גם להיות שותף בעסק עצמאי, ולכן ברי כי היא איננה מקשה על התובע בניהול משק ביתו. לטענת הנתבעת, יש לפסוק לתובע סכום גלובלי של 5,000 ₪.
  14. התובע הצהיר כי לאחר התאונה נאלץ להתגורר בבית הורי חברתו דאז, שסייעו בידו בכל פעולות היום יומיות, עוד טוען התובע כי עדיין נאלץ להסתייע בבני משפחה בפעולות פיזיות. רעייתו של התובע הצהירה, כי בעקבות התאונה נכחה כי בעלה נותר מוגבל בחיי היום יום בהרמת משאות ועבודות משק הבית ובטיפול ילדם המשותף. העזרה המסיבית שסייעה לבעלה הייתה בתקופה בה היה מגובס ושהה בבית הוריה, שאז העזרה התבטאה בכל הפעולות הנדרשות בחיי היום יום.
  15. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, אני קובעת כי יש לפסוק בגין ראש נזק זה לעבר ולעתיד סכום גלובלי של 20,000 ₪.
  16. כאב וסבל – 37,950 ₪ על פי חישוב ב”כ התובע.

סוף דבר:

  1. אני מקבלת את גרסת התובע לעניין נסיבות אירוע התאונה, וקובעת כי קיימת חבות על פי חוק הפלת”ד.
  2. הנתבעת תשלם לתובע את סכום נזקיו כמפורט להלן:
  • הפסד שכר עבר כולל פנסיה –          101,223 ₪
  • הפסד שכר עתיד כולל פנסיה –          300,000 ₪
  • הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד –          10,000  ₪ 
  • נסיעות לעבר ולעתיד –          10,000  ₪
  • עזרת צד ג’ לעבר ולעתיד –          20,000  ₪
  • כאב וסבל –          37,950 ₪

                                              ___________________

סה”כ               –          479,173 ₪

  1. הנתבעת תשלם לתובע סך של 479,173 ₪, בתוספת החזר אגרה, החזר הוצאות העדים, ובשכר טרחת עו”ד כקבוע בחוק בתוך 30 יום מהיום. המזכירות תשלח עותק מפסק הדין לבאי כוח הצדדים.

קלדנית: שרה נחמני

ניתן היום, כ”ה כסלו תשע”ו, 07 דצמבר 2015, בהעדר הצדדים.

אירית מני גור

נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה

להערכת סיכויי תביעתך ושוויה, קבע פגישת ייעוץ חינם:

טלפון: 03-6888838
פקס: 03-6888818
אנו מתחייבים לדיסקרטיות ולשירות מקצועי ומהיר על-ידי עורך דין מנוסה ומיומן