עמדת הכוח של המוסד הרפואי במצבי רשלנות רפואית
הקשר בין רשלנות רפואית לנזק
מניתוח תביעה משפטית של תינוקת שנולדה פגה וסובלת משיתוק מוחין ומפיגור, מתברר כי לא די להוכיח רשלנות רפואית – יש להוכיח גם שהיא הגורם הישיר לנזק הרפואי. כלומר, לא די להוכיח שהרשלנות יכולה לתרום לנזק הרפואי. המקרה הנדון היה של אישה שהייתה בהיריון בסיכון גבוה, ופונתה לבית החולים, שם עברו למעלה משעתיים עד שהוחלט לבצע ניתוח קיסרי להוצאת התינוקת, שכאמור סבלה ממומים קשים.
בית החולים לא הכחיש את הרשלנות הרפואית, אך ניסה להוכיח כי מבחינה רפואית, עצם היותה של התינוקת פגה חשף אותה לסכנה לשיתוק מוחין – ומכאן שלא ניתן להוכיח קשר סיבתי בין העיכוב בביצוע הניתוח הקיסרי, לבין המומים מהם סבלה התינוקת. נציין כי גם סוגיה זו נתונה לפרשנות, היות ויש משמעות רבה למומחים הרפואיים המעידים מטעם הצדדים. ככל שהתובע יצליח לגייס מומחים בעלי שם, כך יגדלו סיכוייו להתמודד מול מומחי בית החולים.
אדישות מנהלית וחסכון בכסף על חשבון חיי החולה
במקרה חמור שאירע באחד מבתי החולים במרכז, חולה שהחלים מניתוח מעקפים לא טופל כהלכה משיקולי תקציב, ולבסוף נפטר.
מתיאור המקרה בבית המשפט התבררו הפרטים הבאים: לאחר מספר ימי התאוששות מהניתוח, עלה חומו של החולה עקב זיהום והוא הופנה לבדיקת דם. עם זאת, למרות שתוצאות בדיקת הדם טרם התקבלו, החולה שוחרר לביתו למרות שברור היה שטרם החלים לחלוטין. לאחר ששב לביתו, החולה חש ברע ופונה לבית חולים אחר. תוצאות הבדיקה התקבלו רק למחרת באותו בית חולים, אך הטיפול היה מאוחר מדי והחולה נפטר מזיהום בדם.
בדיון שנערך בבית המשפט, העלה הרופא המטפל מספר טיעונים מנהליים להגן על החלטתו, אך כולם נפסלו על ידי בית המשפט:
1. ראשית, הרופא טען כי הניח שמאחר ותוצאות הבדיקה לא חזרו תוך 3 ימים, הרי סביר שהבדיקה תקינה. טיעון זה נשלל מאחר ובית המשפט קבע, כי “הרופא הסביר” חייב לברר באופן יזום את תוצאות הבדיקה.
2. שנית, התברר כי למרות שהרופא העיד כי המליץ בע”פ לקרובי החולה להעבירו לבית החלמה המצוי בפיקוח רפואי, הרי שהוא לא ציין זאת במכתב השחרור מבית החולים. זאת מסיבה של חיסכון בכסף לבית החולים, היות והפניה כתובה מטעם בית החולים תחייב את בית החולים בתשלום החשבון – לעומת פניה יזומה של החולה, אז תחויב קופת החולים. במלים אחרות, החולה ומשפחתו לא קיבלו גושפנקא רפואית לעבור לבית ההחלמה משיקולים תקציביים ולא רפואיים.
בית המשפט פסל טיעונים אלו וקבע כי שיקול הדעת היחיד שחייב הרופא להפעיל, הוא רפואי. בית המשפט הבהיר שגם אם המערכת הרפואית בבית החולים דורשת לשחרר את החולה משיקולים תקציביים, על הרופא המטפל לעמוד על דעתו המקצועית ככל שניתן – מה שלא קרה כאן. במקרה זה הושעה הרופא באופן זמני מעבודתו.
