רשלנות רפואית מובהקת: אין מקום לפיצוי (כתבה ראשונה בסדרה)
לאחרונה בישרו העיתונים בכותרות גדולות על גזר דין חריג בחומרתו בתחום הרשלנות הרפואית:
הרופאה המרדימה ד”ר סווטלנה רוסו-לופו נידונה לשמונה שנות מאסר בפועל לאחר שהורשעה בהריגה של הילדה נטע-לי בורובסקי.
עונש חמור זה משקף את חומרת הרשלנות הרפואית שבגינה הוטל.
הרופאה, כך נטען, נקטה באופן אקטיבי בצעדים שסיכנו את הילדה ובראשם כיבוי אחד המוניטורים ופרישה לשינה בשעה שמתוקף תפקידה אמורה הייתה להיות ערה. במציאות המשפטית-רפואית היומיומית, מקרים כאלו הינם נדירים. בפרקטיקה אנו נתקלים במגוון רב של אירועים המוגדרים כרשלנות רפואית ובהתאם לכך גם ההתייחסות המשפטית אליהם: החל מפסק דין המסיר כל אחריות מהרופאים, וכלה בהשעיה של רופא מתפקידו.
בסדרה של שלושה מאמרים נסקור בקצרה כמה דרגות של רשלנות רפואית.
להלן המאמר הראשון בסדרה:
רשלנות רפואית המוטלת בספק
אין מקום לפיצוי: רשלנות רפואית כלפי נפגע תאונת דרכים
כידוע, גם לקוראי אתר זה, כל אדם הנפגע בתאונת דרכים זכאי לפיצוי כספי במסגרת חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים.
האחריות על תשלום הפיצוי הוא על חברת הביטוח המבטחת את הרכב והנהג, ומחובתה לפצות את הנפגע על הנזקים הגופניים שנגרמו לו עקב התאונה.
במקרה שאירע באחד מבתי החולים בצפון, אדם שנפגע בתאונת דרכים עבר ניתוח לקטיעת הרגל כתוצאה מהתאונה. חברת הביטוח של הנפגע העלתה טיעון לפיו קטיעת הרגל נעשתה עקב רשלנות רפואית שהתרחשה בבית החולים ומכאן שעל בית החולים להשתתף בפיצויים לנפגע. בית החולים, מצידו, טען כי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים מגן עליהם ומסיר מעליהם אחריות (משפטית) לטיפול רפואי שנתנו לנפגעי תאונות דרכים.
בית המשפט תמך בטענתם, היות וחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים קובע כי חברות הביטוח הן האחראיות הבלעדיות לתשלום הפיצוי, וכל גורם אחר נהנה מחסנות מהותית. מכאן, שהשאלה האם התרחשה רשלנות רפואית אף אינה צריכה לעלות לדיון.
הזכות לפיצוי נתונה לפרשנות: רשלנות רפואית שאירעה לפני שנים רבות
מדע הרפואה מצוי בחזית הידע המדעי, וידע רפואי רב שלא היה קיים לפני שנים לא רבות הפך כיום לנחלת הכלל.
שתי תביעות שנדונו בבתי המשפט (ובאופן אקראי עוסקים ברשלנות רפואית בהיריון ולידה) משקפות את הקושי לקבוע רשלנות רפואית בפרספקטיבה של זמן, זאת מפני שהתנהגות הרופאים צריכה להיבדק לפי הידע הרפואי הקיים ולפי הנהוג בתקופה בה התרחשה הרשלנות.
1. תביעה אחת הייתה של אישה הסובלת משיתוק מוחין, ולטענתה הסיבה לכך הינה טיפול רפואי רשלני באימה בעת ההיריון, בסוף שנות ה-60. הרופאים היו מודעים לכך שמדובר בהיריון בסיכון, בשל ההיסטוריה הרפואית של האם ובשל הריונות כושלים, ולכן דאגו לאשפזה ולקחת ממנו דגימות לבדיקות מסוימות, על מנת לשלול את הסיכון להיריון כושל נוסף. במהלך התביעה התברר כי בתיקה של האם חסר רישום על אחת מהבדיקות, מצב המקשה על האישה התובעת להוכיח כי הבדיקה אכן הצביעה על סיכון להיריון כושל. מצב כזה מכונה בשפה המשפטית “נזק ראייתי”, כלומר מצב המונע מהתובע – שנטל ההוכחה עליו – להציג ראיות. לכן, קבע השופט, האחריות על הצגת ההוכחות עוברת לרופאים ועליהם להוכיח שלא התרשלו. במקרה הספציפי הזה, קבע בית המשפט כי הרופאים אכן התרשלו, היות וגם בפרספקטיבה של זמן לא נהגו לפי הידע הרפואי הקיים באותה תקופה.
2. תביעה שנייה הייתה של אישה צעירה, שסבלה מסרטן הרחם כתוצאה מתרופות נוגדות דימומים שלקחה אימה בעת ההיריון, באמצע שנות ה-60. הצעירה תבעה את קופת החולים והמדינה על שאישרו את השימוש בתרופה. רופאים מומחים שהעידו במשפט הבהירו כי רשות התרופות בארה”ב אישרה את התרופות עוד בשנות ה-40, וכי רק בסוף שנות ה-70 נאסר השימוש בתרופה מאחר והתברר כי היא עשויה לגרום לסרטן – כלומר כעשר שנים לאחר שהתובעת נולדה. התובעת טענה כי נגרם לה נזק ראייתי, היות והנתבעות לא הצליחו להציג את המסמכים המוכיחים שהתרופה אכן אושרה בארה”ב ובישראל. עם זאת, בית המשפט דחה טענה זו, היות והתרופה אושרה לשימוש עשרות שנים לפני התביעה. במקרה זה קבע בית המשפט כי לא הייתה רשלנות רפואית, היות והשימוש בתרופה היה מקובל באותה תקופה.
