רשלנות רפואית: יש זכאות לפיצוי

רשלנות רפואית אינה אבחנה רפואית שגויה – רופאים טועים, בהיותם בני אדם ובהיותם נעזרים בידע שלעולם אינו מושלם.
אכן, טעות של רופא חמורה יותר מטעות של בעל מקצוע רגיל היות ויש לה השלכות משמעותיות על איכות חייו של המטופל ולעתים גם על עצם חייו.
לכן, החוק מגדיר במפורש – ככל האפשר – היכן עובר הגבול בין אבחנה שהתבררה כלא נכונה לבין רשלנות רפואית.
כך החוק קובע כי רשלנות הינה מצב בו הרופא לא השתמש במיומנות או לא נקט בצעדי זהירות, שרופא סביר היה משתמש בהם.

מתי רופא פועל ברשלנות? מערכת המשפט עמוסה בדוגמאות של רשלנות רפואית שנידונו ולהלן נציג כמה מקרים מייצגים:

מוות של חולה מבוגר

אדם חולה כליות הסובל מכיב קיבה פנה לקופת חולים עקב כאבי פרקים, קיבל תרופות ולאחר מספר ימים החל לסבול מדימום פנימי. הוא אושפז בבית חולים, שם קיבל עירוי דם שהיה נגוע בצהבת. עקב כך הוא חלה במחלת כבד, ולאחר מכן נפטר. הרשלנות במקרה זה נגרמה בתחילת הטיפול זאת מפני שרופא סביר צריך היה לדעת שאדם הסובל מכיב קיבה יהיה חשוף לסכנות של תרופות מסוימות לכאבי פרקים, ולכן יש לתת תרופות משלימות – שלא ניתנו.

כמו כן, רופא סביר צריך היה לדעת שטיפול שגוי יביא לדימום, שיחייב בתורו אשפוז – וחשיפה לעירוי נגוע בצהבת, כאשר בזמן התרחשות האירועים לא ניתן היה לאבחן מראש איזה עירוי נגוע בצהבת. כלומר, רשלנות בקופת החולים הובילה לשרשרת אירועים שדרדרו את מצבו הרפואי של החולה והביאו למותו. יחד עם זאת, היות והחולה נפטר באמצע שנות ה-70 לחייו, לא ניתן להוכיח כי תוחלת חייו התקצרה בגלל מחלת הכבד. לכן, במקרה זה הפיצוי (ששולם ליורשיו) גילם כאב וסבל שנגרמו לנפטר, אך לא גילם את “השנים האבודות”.

מהו רופא סביר?

ילדה שפנתה לטיפול שיניים, קיבלה זריקת הרדמה מקומית בלסת. הזריקה גרמה לקריש דם שפגע במוח וגרם לילדה להיות נכה לצמיתות. הדיון המשפטי שהתנהל בנושא זה לא היה בשאלת האחריות הרפואית, היות והיה ברור לכל כי החומר המוזרק גרם לנזקים. הוויכוח התעורר סביב שאלת האחריות המשפטית, ובמלים אחרות – האם במקרה זה הייתה רשלנות רפואית?

מצד אחד, הרופא הכיר את הסיכונים שהיו ידועים באותה תקופה לזריקה זו, ולא היה שום מידע על סכנה לגרימת נזק קבוע. מצד שני, הרופא יכול היה לבחור מבין שני סוגי מזרקים שהיו נפוצים בשימוש, והעדיף שלא לבחור בסוג שהומלץ על ידי חברת התרופות ועל ידי המרפאה בה עבד (אם כי הסוג בו בחר היה מקובל מאוד בשימוש). הדיון המשפטי התמקד בשאלת “הרופא הסביר”, כאשר השופטים הפרידו בין התפישה הרפואית של “הרופא הסביר”, הנגזרת מהפרקטיקה הרפואית, לבין התפישה המשפטית הנגזרת מהיכולת של הרופא להיות כל העת מודע להשלכות הרפואיות העתידיות של מעשיו.  במקרה הספציפי הזה נחלקו השופטים ביניהם בשאלת הרשלנות הרפואית, ובזכות רוב דחוק קבע בית המשפט כי אכן הייתה רשלנות.

נזק שנגרם עקב אי קיום בדיקה

אחד המקרים הנפוצים של רשלנות רפואית הוא מצב בו רופא לא הפנה חולה לבצע בדיקה, שהייתה יכולה לגלות את המקור האמיתי למחלתו.
כאן קל יחסית לקבוע מהו “רופא סביר”, היות ומתקיימת חפיפה גבוהה בין הפרקטיקה הרפואית לבין התפישה המשפטית של הגדרת הרופא הסביר.

במקרה שנדון בבית המשפט, אישה שפנתה לקופת החולים עקב כאבי בטן לא הופנתה לבדיקה לאיתור סרטן המעי הגס, למרות שבדיקה כזו הינה סבירה בהתאם לפרופיל הרפואי של אותה אישה. לאחר כשנה אובחן הסרטן אצל האישה, והיא נפטרה כעבור זמן קצר. קופת החולים העלתה שלושה טיעונים נגד הדרישה לפיצויים:

1. הטיעון הראשון, לפיו תלונות האישה לא אפשרו להניח כי מדובר בסיכון לסרטן, נפסלה על הסף – היות ורופא סביר צריך היה לבצע בדיקה זו.
2. הטיעון השני, לפיו גם לו הייתה נעשית הבדיקה, הרי שהסרטן לא היה מתגלה בשלב זה  – נפסלה בהיותה “נזק ראייתי”, כלומר זהו טיעון שהתובעים לא יכולים להפריך.
3. הטיעון השלישי, הרפואי בעיקרו, היה כי האישה בכל מקרה הייתה נפטרת לאחר זמן קצר בשל המחלה. לכן, קרובי האישה נמצאו זכאים לפיצוי – אך בעיקר עבור נזק לא-ממוני, כלומר ללא התחשבות בהכנסות עתידיות של האישה. מקרה זה מהווה דוגמה מייצגת לגבולות הרשלנות הרפואית – רופא שאינו מפנה חולה לבדיקה ש”רופא סביר” היה מבצע, מבצע רשלנות רפואית. עם זאת, הרשלנות הרפואית אינה חלה על הנזקים שנגרמו לחולה מעצם המחלה, כלומר קופת החולים או בית החולים אינם אחראים על הנזקים שנגרמו מסרטן, מגידול במוח או מכל מחלה קשה אחרת. אחריותם מסתכמת בשאלת “תרומתם” לאיתור מאוחר של המחלה המקשה על טיפול יעיל בה.