השנים האבודות: יעקב נאמן, אחד מעורכי הדין המנוסים והבכירים בישראל, מונה לאחרונה להיות שר המשפטים בממשלתו של בנימין נתניהו. כבר לפני מינויו, נשמעו במערכת המשפט הערכות ופרשנויות באשר לכוונתו האפשרית להמשיך את ה-“המהפכה” שהוביל קודמו בתפקיד, פרופ’ דניאל פרידמן. אנו מוצאים במינוי זה הזדמנות להפנות זרקור למהפכה אחת שכבר חולל נאמן, הנושאת בחובה משמעויות אתיות, מוסריות וכספיות משמעותיות.
עד לשנת 2004, בתי המשפט בישראל לא הכירו בזכות יורשיו של אדם שנהרג בעוולה לקבל פיצוי כספי על “השנים האבודות”. דהיינו, לפצות את עיזבון המנוח על האפשרות שאלמלא נהרג היה יקירם עובד למחייתו עד גיל פרישה לפנסיה. זאת, על פי התפיסה של בתי המשפט ששררה עד לאותה עת, כי במותו של אדם בעוולה, לא את כושר עבודתו איבד כי אם את חייו – ובאין חיים אין הפסד כושר. מאחר ולשיטת בתי המשפט הפסד כושר ההשתכרות של אדם שאינו חי, אינו מהווה נכס שניתן לתת פיצוי בגינו, אין צורך ואין הצדקה לפצות בגין אבדן יכולת השתכרות.
מאחר ורכיב הפסדי השכר מהווה את הרכיב העיקרי בפיצוי נפגעי עוולה, נוצר מצב שאינו מתקבל על הדעת, לפיו אדם אשר נפצע בעוולה באורח קל, באופן יחסי, עשוי לקבל פיצוי כספי גדול יותר מהפיצוי שיקבלו יורשיו של אדם שנהרג בעוולה. כך, שלמזיק שגרם למותו של אדם היה למעשה זול יותר להרוג מאשר לפצוע. חמור שבעתיים היה המצב במותם של ילדים בעוולה. אם לא די בכך שחברות הביטוח נהגו לטעון בבתי המשפט, בהצלחה מרובה, כי לא רק שהורי הילד לא ניזוקו כלכלית ממות ילדם, אלא שמותו של הילד חוסך להוריו השכולים הוצאות רבות שהיה עליהם להוציא על הילד בחייו. הרי שבמותו בעוולה של אדם שהשאיר אחריו תלויים, יכלו התלויים לפחות לתבוע את המזיק בגין הפסדי תמיכתו הכספית של המנוח בהם. מאחר ורובם המכריע של הקטינם אינם משאירים במותם תלויים, היה הפיצוי שהתקבל בשל מותם בעוולה זניח במיוחד.
השינוי המבורך
בשנת 2004 הגיע סוף סוף השינוי המבורך, כאשר בית המשפט העליון קבע הלכה שמוכרת מאז כ-“הלכת השנים האבודות”.
באותו מקרה, דובר בתביעה שהגישו הוריו של הילד מיכאל אטינגר, שנפטר לאחר שנפל לתוך בור פתוח בעיר העתיקה בירושלים. עו”ד יעקב נאמן היה העורך דין אשר יצג את משפחתו של אטינגר. בית המשפט קבע אחד התקדים החושבים בתולדותיו בתחום הנזיקין, לפיו על המזיק לפצות את יורשיו של הילד שנפטר, עבור השנים האבודות בהן יכול היה להתפרנס כאדם בוגר.
המשמעות הכספית של השינוי בהלכה ברורה – כעת, סכום התביעה של יורשיו של ילד שנפטר כתוצאה מעוולה עשוי להיות מאות ואף מיליוני שקלים, היות והוא מגלם פוטנציאל השתכרות של עשרות שנים. הלכה זו העלתה סוגיות אתיות ומוסריות מורכבות ביותר, עימן התמודדו בתי המשפט בשנים האחרונות, ביניהן:
כיצד קובעים את גובה הפיצוי עבור יורשי ילד? היות ולא ניתן להעריך מה פוטנציאל ההשתכרות של ילד צעיר, גיבשו בתי המשפט פרקטיקה המתבססת על ההנחה שהחקיקה בנושא נזיקין ועוולה דרכים קובעת את הפיצוי כאמצעי “להחזיר לקדמותו” את מצבו הכלכלי של הנפגע. היות ובמקרה של ילד צעיר, לא ניתן להעריך מה תהיה הכנסתו העתידית, קבעו בתי המשפט כי יש לגזור את הפיצוי על בסיס השכר הממוצע במשק (למעט חריגים).
זו החלטה מוסרית חשובה, היוצאת מנקודת מוצא כי גם אם מדובר בילדים ממוצא חברתי-כלכלי שונה, יש להניח כי לכל הפחות היו יכולים להיות בעלי הכנסה זהה. במלים אחרות, הוריו של ילד ממשפחה מבוססת לא היו זוכים לפיצוי גדול יותר מהוריו של ילד ממשפחה ענייה.
האם גם יורשיו של אדם שכבר יצא ממעגל העבודה זכאים לפיצוי? שאלה זו זכתה למענה חיובי כאשר נקבע כי גם יורשיו של פנסיונר שנהרג בתאונת דרכים, זכאים לפיצוי על החלק היחסי של אבדן ההכנסות מכספי הפנסיה ומהקצבאות השונות אותן קיבל.
הלכת השנים האבודות חלה על מקרי מוות כתוצאה מעוולה (למשל נפילה לתוך בור פתוח שהושאר על-ידי העירייה) וגם בתאונות דרכים, בהן על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, אין זה משנה מי אשם בקרות התאונה. הלכת השנים האבודות הורחבה רק ממקרים של אדם שמת כתוצאה מעוולה גם למקרים בהם תוחלת חייו של אדם קוצרה כתוצאה מעוולה. דהיינו אדם שתוחלת חייב קוצרה רשאי עוד בחייו לתבוע את הנזק הצפוי לו וליורשיו מכך שבשל הקיצור הצפוי בחייו לא ישלים את שנות עבודתו עד ליציאה לפנסיה.
